שלח פעמי
במורד הקרוב, מאפיל נתיבים שרו את דרכם אל הציפוי-הסככה, ולאורכו הרכבת עם פרצופים בקדרות הומו.
שדיהן היו תקועים כל לבן עם זר ולרסס כמו גברים הם, מת.
סבלים משעממים התבוננו בם, ונווד מזדמן עמדה והביט בי קשה, מצטער מתגעגע אליהם מהמחנה שבהרים. לאחר מכן, לא מתרגש, אותות הנהן, ומנורה Winked1 לשומר.
אז בחשאי, כמו עוולות היסו-אפ, הם הלכו. הם לא היו שלנו: אנחנו אף פעם לא שמענו שאליו מול אלה נשלחו.
גם שם אם הם עדיין ללעוג מה נשים התכוונו מי נתן להם פרחים.
יהיה להם לחזור הכאת פעמונים נהדרים ברכבות עמוסות פרועות? כמה, כמה, מעטים מדי, צילינדרים וצועקת, מי ייתן לזחול לאחור, שתק, כדי עדיין בארות בכפר Up כבישים חצי-ידועים.
קטגוריה :[תרבות][ספרות]
|
